בית המשפט המחוזי, קבע שאישה, שבעלה ירש 1/4 בדירת מגורי הצדדים, זכאית לקבל מחצית מזכויותיו בדירה, לאחר שהרימה את הנטל להוכחת כוונת שיתוף ספציפי ברבע הדירה וזאת מכוח נתונים מצטברים אלו: מדובר בחלק מדירת מגורים וביחס לדירת מגורים נטל ההוכחה קל יותר, אי מסירת גרסה סותרת מצד האיש לטענותיה המפורטות של האישה לכוונת השיתוף והעדר התמודדות מוחלט עם טענותיה בתצהירו, ביצוע עבודות שיפוץ משמעותי בדירה והפיכתה מדירת שנים וחצי חדרים לדירת ארבעה חדרים, השקעת כספים משמעותית בבניין מכספים משותפים לצורך שדרוגו, תקופת נישואין ארוכה יחסית, מגורים בדירה במשך כעשר שנים וגידול שני הילדים בה, ובנוסף - מששני הצדדים החליטו לרכוש את חלקם של האחים ברוב הדירה (3/4) יש לראות בעסקה המשותפת של הצדדים כפעולה של הטמעת חלקו הנפרד והחיצוני של האיש בתוך הרכוש המשותף. רבע הדירה נבלע בדירה המשותפת שהצדדים רכשו והשיפוצים וההשקעות שנערכו בה מכספים משותפים, מהווה "דבר מה נוסף" המוכיח את כוונת השיתוף הספציפי ברבע הדירה.
בית המשפט קבע שהעובדה שהיו עליות ומורדות בחיי הנישואין והם לא היו תמיד "גן של ורדים", אינה גורעת מזכויותיה של האישה בזכויות האיש בדירה. ניסיון החיים מלמדנו כי חיי הנישואין אינם עשויים מקשה אחת וכל זוג מעצב את החיים המשותפים בדרכו. בית המשפט קבע שראוי לשמור על הבחנה בין שיתוף ריגשי לבין שיתוף כלכלי". לפיכך, העובדה שהאישה טענה שהיה בין הצדדים ריחוק רגשי לא מלמדת על העדר שיתוף בגולת הכותרת הרכושית של חיי הנישואין - דירת המגורים. גם העובדה שהצדדים ערכו התחשבנויות כספיות מידי פעם לא מלמדת על העדר שיתוף בדירה.
בית המשפט קבע שהאישה הוכיחה כוונת שיתוף בזכויות האיש בדירה וחייב אותו ב-30,000 ₪ הוצאות.
עמ"ש (תל אביב) 65410-11-21. 21 נובמבר 2022